יבוא ויצוא הוא הענף שבו ההפרש בין רווחיות מדומה לרווחיות אמיתית הוא הגדול ביותר. רוב היבואנים מחשבים רווחיות לפי "מחיר רכישה לעומת מחיר מכירה". אבל המספרים האמיתיים: מחיר רכישה + מכס + הובלה + עמלות + ביטוח + זמני אחסון = Landing Cost. ההפרש בין 'מחיר רכישה' ל-'Landing Cost' הוא 15-30%. יבואן שלא מחשב Landing Cost לכל מוצר - חושב שהוא רווחי כשהוא בעצם בהפסד.
הבעיה השנייה: תזרים. הספק רוצה תשלום מראש, הלקוח רוצה Net 90. ההפרש = הון חוזר שלילי שיכול להגיע ל-300K-2M ₪. ניהול תזרים הוא ההבדל בין חברה שצומחת לחברה שמגיעה לחדלות פירעון.
יבואן ויצואן ישראלי פועל תחת כמה גורמי סמכות שחשוב להכיר ולעקוב אחריהם: **מכון היצוא הישראלי** מספק מידע על שווקי יעד, ליווי לתערוכות בינלאומיות, וסיוע בבדיקת נאותות ללקוחות חוץ. **רשות המכס** (חלק מרשות המסים) קובעת את תעריפי המכס, נהלי השחרור, וסיווג הטובין - טעות בסיווג מכס יכולה לייקר משמעותית את ה-Landing Cost. **מכון התקנים הישראלי** אחראי על תקינה מחייבת ליבוא מוצרים מסוימים (חשמל, מזון, צעצועים) - יבוא בלי אישור תקן מתאים עלול לתקוע מכולה שלמה במכס. **הסכמי הסחר** של ישראל עם ארה"ב, האיחוד האירופי, טורקיה, ובריטניה קובעים מכסי מכס מועדפים או פטורים מלאים על טובין ממקור מסוים - יבואן שלא בודק אם הספק שלו זכאי להטבה במסגרת אחד ההסכמים האלה עשוי לשלם מכס מיותר על כל משלוח.
מבחינת כלי גידור סיכונים: **Forward Contracts** (חוזים עתידיים על שער חליפין) מאפשרים לנעול שער דולר/יורו מראש לתשלום עתידי לספק, ומגנים מפני תנודתיות שער שיכולה לשחוק שולי רווח תוך שבועות. **Factoring** (מכירת חשבוניות לחברת מימון תמורת מזומן מיידי, בניכוי עמלה) פותר בעיית תזרים כשלקוחות בחו"ל דורשים Net 60-120 - החברה מקבלת מזומן תוך ימים בודדים במקום להמתין חודשים.
