תחושת בטן בעסק היא היכולת לקבל החלטות בלי לעצור לחשב. עד מחזור של מיליון שנתי, רוב בעלי העסקים יכולים להחזיק את כל הנתונים בראש - כמה לקוחות פעילים, מה הוצאה עיקרית החודש, איזה ספק חייב כסף. ברגע שהעסק עובר את הגודל הזה - גדל הצוות, גדל מספר הלקוחות, ומתרבים מקורות ההכנסה - המוח לא מצליח לעדכן את הנתונים בזמן אמת, והוא משלים את החסר עם הערכות מהזיכרון. ההערכות האלה נוטות להיות אופטימיות מדי בזמנים טובים ופסימיות מדי בזמנים רעים, ובשני המקרים הן גורמות להחלטות שגויות.

תחושת בטן בנויה על 3 מקורות מידע - חשבון הבנק (תמונה איטית של 30 יום), שיחות עם הצוות (תמונה סלקטיבית), ושיחות עם לקוחות (תמונה רגשית). אף אחד מ-3 המקורות לא נותן תמונה מערכתית. בעל עסק שראה שבועיים טובים בשטח ושמע מ-2 לקוחות שהם מרוצים, מסיק שהעסק חזק. אבל אם באותו זמן יחס ההמרה ירד מ-45% ל-28% והוא לא רואה את זה - הוא מנהל את העסק לתוך משבר בלי לדעת. KPI הוא לא תחליף לאינטואיציה, הוא קרקע אובייקטיבית שעליה האינטואיציה פועלת.

רשת של 3 חנויות, מחזור שנתי 4 מיליון. הבעלים ניהל לפי תחושת בטן 8 שנים. הוא ראה שינואר היה רגוע אבל הניח שזה עונתי. בפברואר ראה ירידה קלה במזומן אבל הניח שזה זמני. במרץ קיבל מהרואה חשבון את דוח Q1 וראה שהרווח הגולמי ירד מ-42% ל-31%. אז הוא הבין שיש בעיה, אבל זה היה 11 שבועות אחרי שזה התחיל. אחרי שבנינו לו דשבורד שבועי הוא ראה שבועיים אחרי הירידה הראשונה את הסיבה - מנהלת חנות אחת התחילה לתת הנחות גבוהות בלי אישור. ההפסד הצבירני בלי דשבורד היה היה 220 אלף ש״ח, עם דשבורד היה 28 אלף ש״ח.

טעות 1 - לחשוב ש-KPI זה רק לחברות גדולות. עסק עם 5-15 עובדים ירוויח מ-KPI יותר מחברה של 200, כי בחברה גדולה יש אנליסטים שמטפלים בנתונים, בעסק קטן כל החלטה היא של הבעלים. טעות 2 - להתחיל מדשבורד מורכב עם 30 מדדים. הצלחת הדשבורד תלויה בקריאה שבועית. אם זה מורכב מדי, לא ייקרא, ולא ישפיע. טעות 3 - להעתיק דשבורד של מישהו אחר. KPI טוב מותאם לעסק הספציפי שלך - לענף, לגודל, לשלב הצמיחה.