למה רוב בעלי העסק לא מפרסמים - 3 החסמים האמיתיים

׳אין לי זמן׳ הוא התירוץ שנותנים בחוץ. בפנים זה כמעט תמיד אחד משלושה דברים: פחד שמישהו בענף יצחק, תחושה שאתה לא מספיק מומחה כדי לחנך מישהו, או סטנדרט פנימי שאומר שאם זה לא מעולה - שלא ייצא. אף אחד משלושת אלה אינו טיפשי. הם פשוט לא מדויקים, וכל אחד מהם מתפרק בפעולה אחת קטנה וספציפית. וזאת הנקודה: אין כאן טיפול נפשי, יש כאן פוסט אחד שכתוב מראש. בשיעור הזה תזהה איזה חסם תופס אותך, ותקבל פוסט פתיחה כתוב מילה במילה שמנוסח בדיוק כדי לעקוף אותו - כך שהפעם הראשונה שאתה מפרסם תהיה הפעם הכי קלה, לא הכי קשה.

חסם 1, פחד מביקורת: ׳אם אכתוב משהו לא מדויק, יש בקבוצה המקצועית שלושה אנשים שיקפצו על זה׳. מזוהה לפי כך שאתה כן כותב - ואז מוחק. חסם 2, תחושת מתחזה: ׳יש בענף אנשים הרבה יותר גדולים ממני, מי אני שאלמד׳. מזוהה לפי כך שאתה מרגיש צורך להקדים כל אמירה במילה ׳לדעתי הצנועה׳. חסם 3, סטנדרט בלתי אפשרי: ׳אם זה לא ברמה של המשרד הגדול, עדיף לא לפרסם׳. מזוהה לפי כך שיש לך ארבעה פוסטים חצי גמורים בטלפון ואפס פוסטים באוויר. שלושת החסמים משתמשים באותה תחפושת - ׳אין לי זמן׳ - כי זו התשובה היחידה שאף אחד לא ממשיך לחקור.

לפחד מביקורת: התחל דווקא בפוסט שמודה בטעות שעשית. אף אחד לא תוקף אדם שאמר בעצמו ׳פישלתי וזה מה שלמדתי׳. זה הפוסט הבטוח ביותר שקיים, וגם אחד הנקראים ביותר. | לתחושת מתחזה: הורד את המילה ׳מומחה׳ מהתיאור שלך והחלף אותה בתיאור פעולה - ׳מתקן מזגנים כבר 9 שנים׳, ׳עובדת עם עסקים קטנים על תזרים כל יום׳. אתה לא צריך להיות הגדול בענף; מספיק שאתה שנתיים לפני מי שקורא. | לסטנדרט הבלתי אפשרי: קבע כלל קשיח - 40 דקות לפוסט, ובסופן הוא מתפרסם כמו שהוא. הגבלת זמן היא הדרך היחידה שעובדת נגד פרפקציוניזם, כי היא לא מנסה לשכנע אותך שהפוסט טוב מספיק - היא פשוט מסיימת.

לחסם הפחד: ׳בשנה הראשונה שלי ב[מקצוע] עשיתי טעות שעלתה לי [סכום/זמן]. [תיאור הטעות במשפט אחד]. מה שלמדתי מזה: [כלל אחד ברור]. היום אני עושה את זה אחרת - [מה השתנה]. אם אתם בתחילת הדרך בתחום, זה הדבר היחיד שהייתי אומר לעצמי אז.׳ | לחסם המתחזה: ׳אני לא הכי גדול ב[תחום]. אני פשוט עושה את זה [מספר] שנים, כל יום, ורואה את אותה בעיה חוזרת: [הבעיה]. רוב האנשים חושבים ש[אמונה נפוצה], ובפועל [מה שקורה באמת]. שלוש נקודות שכדאי לבדוק: [1], [2], [3].׳ | לחסם הסטנדרט: ׳שאלה שקיבלתי השבוע מלקוח: [שאלה אמיתית שנשאלת]. התשובה הקצרה: [משפט]. התשובה הארוכה: [2-3 משפטים]. אם גם אתם תוהים על זה - כתבו לי בתגובות ואענה.׳ | כל אחד מהשלושה נכתב ב-15 דקות ומחזיק 80-140 מילים. אל תוסיף אמוג׳ים, אל תוסיף האשטגים, אל תחפש תמונה. פרסם.

אינסטלטור עם רכב אחד ו-4-6 קריאות ביום: החסם שלך הוא כמעט תמיד ׳מי אני שאסביר׳. הפוסט הראשון שלך הוא תמונה של צינור שהתפוצץ ומשפט אחד - מה גרם לזה ואיך היה אפשר למנוע בשקל וחצי. זמן הפקה: 4 דקות בין קריאה לקריאה. | רופאת שיניים בקליניקה עצמאית: החסם שלך הוא כמעט תמיד פחד מביקורת מקצועית של עמיתים ומאתיקה מקצועית. הפוסט הראשון שלך לא נוגע בטיפול ספציפי בכלל - הוא עונה על שאלה שנשאלת אצלך במרפאה שלוש פעמים בשבוע, בלי הבטחת תוצאה ובלי מקרה של מטופל מזוהה. | יועצת עסקית שעובדת מהבית עם 5-8 לקוחות: החסם שלך הוא סטנדרט בלתי אפשרי - את משווה את הפוסט שלך לפוסט של מותג עם צוות תוכן. הכלל שלך: 40 דקות, טיימר, פרסום. | בעל מסעדה עם 25 מקומות ישיבה ו-2 מכירות בערב שנחשבות טובות: החסם שלך הוא ׳זה לא ייצא מקצועי בטלפון׳. הפוסט הראשון שלך הוא סרטון של 30 שניות מהמטבח בשעה 11:00 בבוקר - מה נכנס היום לתפריט ולמה דווקא זה. אור טבעי, בלי עריכה.

כדאי שתדע את זה מראש, כי זה מה ששובר את רוב האנשים. הפוסטים הראשונים כמעט תמיד מקבלים תגובה אפסית. לא כי הם גרועים - כי אף אחד עוד לא רגיל לראות אותך שם. אצל רוב העסקים שאנחנו מלווים, שלושת החודשים הראשונים נראים כמו כלום: צפיות בודדות, אפס תגובות, לפעמים לייק אחד מבן דוד. ואז, בשלב כלשהו, פוסט אחד מקבל תגובה שונה - בדרך כלל דווקא הפשוט ביותר, זה שענה על שאלה שכולם מתביישים לשאול. הטעות היא לפרש את שלושת החודשים השקטים כתשובה. הם לא תשובה, הם עלות כניסה. תכנן אותם מראש ביומן כמו שאתה מתכנן הוצאה: 12 שבועות, פוסט בשבוע, בלי למדוד תוצאות באמצע.

1) לחכות שהחסם ייעלם - הוא לא נעלם לפני הפרסום, הוא נחלש אחריו. הסדר הפוך ממה שנדמה. 2) להחליף חסם בחסם - ׳אתחיל אחרי הקורס הבא׳ הוא פרפקציוניזם בתחפושת של רצינות. 3) לחפש פתרון עמוק לבעיה שטוחה - לא צריך לעבד את הילדות כדי לפרסם פוסט על צנרת. צריך טיימר. 4) לצפות שהפוסט הראשון יהיה טוב - הוא לא יהיה, וזה בסדר גמור. ההבדל בין מי שבונה אוטוריטה למי שלא הוא לא איכות הפוסט הראשון אלא קיומו של הפוסט העשירי.

הערב, 40 דקות עם טיימר: בחר את אחד משלושת הפוסטים הכתובים למעלה, מלא את הסוגריים בפרטים שלך, ופרסם אותו כשהטיימר מצלצל - גם אם באמצע משפט. המטרה הערב היא לא פוסט טוב. המטרה היא שיהיה פוסט ראשון באוויר, כי מהשני והלאה זה כבר מקצוע ולא פחד.