K-factor = כמה אנשים חדשים כל צרכן מביא בממוצע. אם 100 אנשים ראו פוסט ו-30 מהם שיתפו, וכל שיתוף הביא בממוצע 4 צופים חדשים - K=1.2. כל K מעל 1 הוא ויראלי - הקהל גדל מעצמו. K מתחת ל-1 הוא דועך. רוב התוכן בעולם נמצא ב-K=0.05 - בלי מנוע, בלי המשך. הוויראליות מתחילה ב-K=1. הבדל קטן במספר משנה את התוצאה לחלוטין.

באז זה פעם אחת. 50,000 צפיות, הרבה לייקים, ואז דממה. אין מנוף, אין המשך. ויראליות זה גל. 5,000 צפיות שמובילות ל-300 שיתופים שמובילים ל-25,000 צפיות נוספות שמובילות ל-1,500 שיתופים - וכך הלאה. הבדל קריטי: באז דורש פוש מתמשך (תקציב פרסום, השפעת אנשים), ויראליות מקבלת פוש פעם אחת ומתפשטת לבד. בעסק SMB עם תקציב מוגבל - רק ויראליות אמיתית משתלמת.

חנות תכשיטים פרסמה מודעת Reels עם תקציב 3,000 ש"ח שקיבלה 180,000 צפיות. נשמע מצוין. בפועל - 0 שיתופים, 3 לידים, 1 רכישה של 480 ש"ח. הפסד נקי. חודש אחרי, בעלת החנות צילמה לקוחה אמיתית מתרגשת בקבלת התכשיט. אורגני, 6,000 צפיות בתחלה - אבל 240 שיתופים. כעבור שבועיים: 95,000 צפיות, 47 לידים, 19 רכישות. אותה חנות, אותו מוצר - ההבדל היה שהתוכן נשא K גדול מ-1. אנשים שיתפו כי הם רצו להראות 'איזה רגעים יפים יש בעולם'.

1) למדוד צפיות ולא שיתופים - צפיות בלי שיתופים זה באז, לא ויראליות. 2) לחשוב שתקציב מספיק - כסף קונה חשיפה ראשונית, אבל לא יוצר K גבוה. 3) לחקות תוכן שעבד לאחר - מה שהיה ויראלי אצל מתחרה הוא כבר לא חידוש אצלך. 4) להפסיק אחרי ניסיון אחד שכשל - K-factor הוא משחק של ניסיונות מרובים, לא של ניסיון בודד.