סיכון עסקי הוא הסתברות שאירוע מסוים יקרה בעתיד וישפיע שלילית על העסק. שני מרכיבים: הסתברות (כמה סביר שיקרה) והשפעה (כמה זה יעלה אם יקרה). דוגמה פשוטה: לקוח מרכזי עוזב = סיכון. ההסתברות 20% בשנה, ההשפעה 35% מהמחזור החודשי. שווי הסיכון = 20% x 35% = 7% מהמחזור. זה לא ניחוש, זה חישוב. כל סיכון בעסק שלך אפשר לבטא בשני המספרים האלה - וברגע שעשית, הוא מפסיק להיות מפחיד והופך לבעיה ניתנת לפתרון.

3 מנגנונים פסיכולוגיים מסבירים את העיוורון: 1) הטיית האופטימיות - 'לי זה לא יקרה'. 2) חסם הסקירה - 'אני עסוק לשרוד את החודש, אין לי זמן לסקור 7 סיכונים'. 3) הטעות של הניסיון - 'עברנו 4 שנים בסדר, נמשיך כך'. ניסיון השטח מראה שעסק שלא עושה סקירת סיכונים פעם ב-6 חודשים - מגלה את הסיכון שלו ביום שהוא מתממש. אז כבר מאוחר. הקטנת סיכון בדיעבד עולה פי 5-10 מהקטנה מקדימה.

סטודיו עם 4 מעצבים ומחזור 120K ש"ח בחודש. 65% מהמחזור הגיע מסוכנות פרסום אחת שהיתה לקוח 4 שנים. הבעלים לא ראה את זה כסיכון - 'הם אצלנו ארבע שנים, הם לא יעזבו'. בינואר 2025 הסוכנות החליטה להעביר את העבודה in-house. בחודש אחד הסטודיו ירד מ-120K ל-42K. החברה צריכה היתה לפטר 2 מעצבים. אחרי סקירת סיכונים שעשינו איתם, התברר שהיו 5 לקוחות פוטנציאליים שאפשר היה לפנות אליהם 12 חודשים מראש - אם רק זיהו את הסיכון בזמן.

1) לחשוב שניהול סיכון = פסימיות - זו הנדסה, לא רגש. 2) לחכות שמשהו יקרה לפני שמתכננים - הקטנה בדיעבד עולה פי 5-10. 3) לזהות סיכון אחד ולהירגע - חייב לעבור על 7 הקטגוריות, לא רק על מה שאתה זוכר. 4) לחשוב שביטוח פותר הכל - ביטוח מכסה חלק מהסיכונים. השאר דורש תוכנית פעולה.