כל בעיה בעסק התחילה ביום מסוים. גם בעיה שמרגישה 'תמיד הייתה' - היא התחילה ביום שבו העסק הגיע לסף שבו היא הפכה לכואבת. עיגון התזמון מאפשר שני דברים: אחד, להתאים את הבעיה לאירוע שקרה באותה תקופה. שתיים, להבחין בין בעיה מבנית (קיימת מההתחלה) לבעיה שנוצרה (השתנה משהו). השיטה לטיפול בכל אחת שונה לחלוטין.

אחרי שהבעלים אומר 'לפני X חודשים', בקש ממנו לרשום על דף את האירועים בעסק ב-90 הימים שלפני שהבעיה התחילה. רשימה של 5-10 דברים. שינויי כוח אדם, שינויי ספקים, שינויי מוצר, שינויי שיווק, שינויים אישיים (מחלה, גירושין, מעבר דירה). בלפחות 75% מהמקרים שראינו, האירוע שהתעלמו ממנו ברשימה הוא הסיבה. הסיבה לא נראית מחוברת בהתחלה - היא נראית 'תקרית'. רק כשמסתכלים ביחד היא מתבהרת.

סטודיו עם ירידה במנויים. שאלה 2 - 'מתי התחיל?' תשובה: 'לפני 5 חודשים'. רשימת 90 הימים: 1) חזרנו אחרי קורונה, 2) העלינו מחיר ב-12%, 3) המורה הוותיקה עברה לסטודיו אחר, 4) פתחנו שיעורי בוקר חדשים, 5) שינינו את הלוגו. הבעלים היה משוכנע שהסיבה היא העלאת המחיר. בפועל - 60% מהמנויים שעזבו היו תלמידי המורה הוותיקה. הם עקבו אחריה לסטודיו החדש. עלות הפתרון: שיחה איתה לחזור או החלפה במורה אחרת ראויה.

כשהבעלים אומר 'זה תמיד היה ככה' - השאלה הבאה היא 'אז למה זה כואב עכשיו?'. תופעה שתמיד הייתה והפכה לכואבת = חצתה סף. הסף יכול להיות מספרי (40% חוזרים בשנה היה סביר, 55% כבר לא), כלכלי (גודל ההפסד), או רגשי (אזלה הסבלנות של הבעלים). הסף הוא הנקודה הקריטית לאבחון - לא מתי התחילה התופעה, אלא מתי היא הפכה לבעיה.