1) פתרון טכני זמין מיד. מכשיר חשמלי שאינו עובד - תקרא לטכנאי, אל תאבחן. 2) הבעיה חירומית. תזרים שלילי השבוע - תטפל קודם בתזרים, תאבחן אחר כך. 3) הבעיה חיצונית מובהקת. רגולציה חדשה, פגיעה במזג אוויר, פטירת ספק - לא נדרש Real Why. 4) הבעיה חוזרת בדיוק אותו דבר. אם זו פעם 5 שאותו לקוח לא משלם בזמן, הסימפטום הוא הבעיה - שנה את התנאים. 5) האבחון כבר נעשה והפעולה לא בוצעה. אם כבר הריצו Real Why לפני 6 חודשים על אותה בעיה - הבעיה אינה זיהוי, היא ביצוע.

שלב 1 - הבעלים נכנס לעומס רגשי. דמעות, כעס מתפרץ, סגירה. תעצור, תיתן 24 שעות, תחזור. שלב 2 - השאלה הראשונה לא ברורה. אם אחרי 10 דקות אין הסכמה על סימפטום אחד, או שיש 5 סימפטומים שונים - אין מה לאבחן. תבחר אחד ותתחיל מחדש. שלב 3 - התשובות חזרתיות. אם תשובה 2 זהה ל-1, ו-3 זהה ל-2 - הבעלים לא חושב בהירות. תיתן הפסקה, אולי אבחון נדחה לזמן יותר טוב. שלב 4 - גילית פתרון באמצע. אם בשאלה 3 הבעלים אומר 'רגע, אני יודע מה לעשות' - תפסיק, תיתן לו לפעול, ותעשה אבחון אחר כך אם תרצה.

בעל מסעדה הגיע עם 'יש לי בעיה במכירות'. רץ אבחון Real Why שלם, גילה שהסיבה היא 'אני לא מבדל את עצמי במסר'. השקיע 4 חודשים בעבודת מיתוג. במקביל, הקופה לא עבדה היטב והיו לקוחות שעזבו בלי לשלם - 3,000 ₪ בחודש שיכלו להיפתר ביום אחד. הבעיה האמיתית הייתה הסימפטום הראשון שדחה - תפעולית. אבחון העומק היה נכון לטווח ארוך, אבל הסימפטום היה דחוף יותר. הלקח - לטפל בסימפטומים דחופים תוך כדי אבחון העומק, לא רק אחרי.

אבחון יתר - לחפש שורש לכל דבר. סוגר את היכולת לפעול מהר. אבחון חסר - לקפוץ לפתרון בלי לעצור. שני המצבים פוגעים בעסק. האיזון: לכל בעיה - 10 דקות של 'האם זה סימפטום שאני יכול לפתור עכשיו, או סיבה שדורשת אבחון?'. אם המענה ב-10 דקות אינו ברור - תפעל לעצור את הסימפטום קודם, ותאבחן במקביל. החיים העסקיים לא ממתינים לאבחון מושלם. השאיפה היא בהירות מירבית בזמן מירבי - לא בהירות מוחלטת בזמן מוגבל.