רמה 1: החלטה עצמאית - העובד מחליט לבד, מיידע במייל קצר. דוגמה: רכישת כלי משרד מתחת ל-300 ש"ח. רמה 2: החלטה עם הצגה - העובד מחליט אבל מציג למנהל לפני ביצוע, לא דורש אישור. דוגמה: שינוי בתהליך פנימי שלא משפיע על לקוח. רמה 3: החלטה משותפת - דורשת אישור מנהל. דוגמה: הוצאה מעל 1,000 ש"ח, שינוי במחיר ללקוח, התחלת פרויקט חדש. שאר ההחלטות - שגרתיות, הקטנות מ-100 ש"ח, שאלות לקוח רגילות - לא דורשות אזכור.

צייר טבלה: שורות = 8-12 סוגי החלטות שעולות בשבוע. עמודות = שמות עובדים. בכל תא, סמן 1 / 2 / 3 (רמת ההחלטה). לעובדי מפתח, לפחות 40% מההחלטות צריכות להיות רמה 1 - אחרת אין אוטונומיה. דוגמאות לסוגי החלטות: רכישת חומר, החלטה על הנחה ללקוח, סדר עבודה ליום, שעות עבודה לתאריך מסוים, גיוס עזרה זמנית, רכישת תוכנה. הצג את המטריצה לעובד ב-1on1 וודא הסכמה. עדכן רבעונית.

הבעלים אישר כל הזמנת חלק, כל הנחה ללקוח, כל סדר עבודה. הוא היה צוואר בקבוק - 30 שיחות ביום לאישורים. המכונאים הרגישו 'עוזרים' ולא 'בעלי תפקיד'. בנינו מטריצה: עד 500 ש"ח לחלקי חילוף = רמה 1 (עצמאי). הנחה עד 5% ללקוח = רמה 1. הנחה עד 12% = רמה 2 (הצגה). פרויקט מעל 4,000 ש"ח = רמה 3 (משותף). תוך חודשיים, שיחות לאישורים ירדו ב-70%. הבעלים פנוי לאסטרטגיה. המכונאים מוטיבציה גבוהה יותר. תפוקה עלתה ב-12%.

1) להעביר אחריות בלי סמכות - 'אתה אחראי על הלקוח אבל תשאל אותי על הכל' שובר מוטיבציה. 2) לרצות אוטונומיה מהר מדי - להעביר לעובד חדש זכויות רמה 1 ב-3 חודשים זה מסוכן. 3) להעביר זכויות ואז 'לקחת בחזרה' אחרי טעות אחת - שובר אמון. 4) לא לתת רשת ביטחון - העובד מקבל הזכות אבל לא יודע מה עושים אם משהו השתבש. 5) למדוד הצלחה לפי 'אין טעויות' - אוטונומיה תמיד תייצר טעויות. המבחן הוא תפוקה כוללת.