סעיף 30 לחוק מע"מ מגדיר 'יצוא טובין מישראל לחו"ל' כעסקה החייבת בשיעור 0%. כלומר - אתה לא גובה מע"מ מהלקוח בחו"ל, אבל אתה כן מקזז את המע"מ ששילמת על תשומות. זה היתרון הגדול של יצוא - אתה מקבל החזר על כל ההוצאות. ההגדרה 'יצוא' חלה רק כשהמוצר עוזב פיזית את גבולות מדינת ישראל ומיועד ללקוח שאינו תושב ישראל.

1) חוזה או הזמנה רשמית מהלקוח בחו"ל - בכתב, עם פרטי החברה והכתובת בחו"ל. 2) חשבונית יצוא במטבע חוץ (USD/EUR) או בשח עם ציון 'יצוא'. 3) תעודת יצוא מהמכס - 'EXIT' או מסמך טעינה. 4) אישור תשלום מבחו"ל (תיעוד העברה בנקאית מתחו"ל). 5) שטר מטען (Bill of Lading) או תעודת משלוח לחברת השילוח. 6) במקרה של דואר/חברת שילוח - מספר מעקב + אישור הגעה לחו"ל. הכל - 7 שנים לשמירה.

יצואנית מוצרי קוסמטיקה ישראלית, מכרה הזמנה ל-Boots בבריטניה ב-50,000 שח. הוצאה חשבונית 'מס יצוא 0%' בשח, עם הפניה לחוזה. אספה: הזמנה רשמית מ-Boots עם כתובת לונדון, אישור העברה בנקאית מ-HSBC, שטר מטען לחברת DHL, ותעודת מכס אלקטרונית. תשומות שלה בתקופה: 8,000 שח (ציוד, אריזות, פרסום) + 1,440 מע"מ. החזר מגיע 1,440 שח. בלי תיעוד - היתה משלמת 9,000 שח מע"מ רטרואקטיבי על העסקה.

מלכודת ראשונה - מכירה ללקוח ישראלי שמשלם דרך כרטיס בחו"ל. זה לא יצוא - הקובע איפה הלקוח גר, לא איך משלם. מלכודת שנייה - שלוח בדואר רגיל בלי מספר מעקב. אין הוכחה שהמוצר הגיע - אין יצוא. תמיד שלוח רשום או דרך חברת שילוח. מלכודת שלישית - חוסר אישור תשלום. אם הלקוח לא שילם, גם אם המוצר יצא, רשות המסים יכולה לטעון שזו לא 'עסקה'.