Extreme Ownership = אחריות קיצונית. הרעיון: אתה אחראי על כל תוצאה בעסק - אפילו על דברים שנעשו על ידי אחרים, או שלא בידיים שלך. לא 'הספק איחר' אלא 'אני בחרתי ספק לא טוב, או לא לחצתי מספיק'. לא 'הלקוח שינה דעה' אלא 'אני לא קראתי את הסימנים'. לא 'השוק קשה' אלא 'אני לא התאמתי את ההצעה'. זה לא מזוכיזם - זו רציונליות. רק על מה ששלך אתה יכול להשפיע.

ג'וקו וויליק וליף בבין פיקדו על שייטת 6 ב-Ramadi, עיראק, 2006. היחידה הייתה המקצועית ביותר של חיל הים האמריקאי, אבל נכשלה ב-3 משימות עוקבות. ג'וקו, במקום להאשים את החיילים, לקח אחריות: 'אני המפקד, אני נכשלתי בתכנון, באימון, בהובלה'. אחרי הצהרת האחריות, היחידה הפכה למפקדת הטובה ביותר. ב-2012 ג'וקו פרש, פתח חברת ייעוץ ניהולי (Echelon Front), ולימד את הגישה לאלפי מנהיגים עסקיים.

אמיר, חברת ייעוץ, ראה שלקוח גדול עזב. תגובה ראשונה: 'הלקוח הזה תמיד היה קשה'. אחרי Extreme Ownership: 1) 'לא הקדמתי לשאול אם הוא מרוצה' - אני אחראי. 2) 'נתתי לסיים את הפרויקט בלי תכנון לפרויקט הבא' - אני אחראי. 3) 'לא קראתי את הסימנים שלוש פעמים אחרונות' - אני אחראי. תוצאה: יצר פרוטוקול 'הצלת לקוח' - שיחת מעקב 30 ימים לפני סוף פרויקט. ב-12 חודשים הבאים, אף לקוח לא עזב. הכל מ-3 משפטים של אחריות.

מלכודת 1: לבלבל אחריות עם האשמה עצמית. 'הכל באשמתי, אני אדם רע' - אנטי-יעיל. אחריות אומרת 'אני יכול לתקן', האשמה עצמית אומרת 'אני שבור'. מלכודת 2: לקחת אחריות בקול ולא לפעול. 'אני לוקח אחריות' בלי שינוי = פטפוט. אחריות תמיד נגמרת בפעולה. מלכודת 3: לחשוב ש-Extreme Ownership = לא לכעוס על אחרים. מותר לכעוס, אבל אחרי הכעס - חוזרים לשאלה 'מה אני יכול לעשות אחרת'.