MBO היא מכירה של החברה לעובדים הבכירים שלה - בדרך כלל מנכ'ל, סמנכ'לים, ולעיתים כמה עובדי מפתח. הם מתאגדים, מקבלים מימון, וקונים את המניות מהבעלים. ההבדל מ-M&A קלאסי: הקונה כבר מכיר את העסק לחלוטין, אין שלב Due Diligence ארוך, יש פחות חשש להחלפת הצוות. החיסרון: רוב הצוותים לא יכולים לממן עסקה, אז הבעלים בדרך כלל נשאר בעלים חלקי או מלווה חלק מהמחיר.

מבנה מימון אופייני בעסקה של 5 מיליון ₪: 15% הון עצמי של הצוות (750 אלף ₪ מ-3-5 מנהלים), 50% הלוואת בנק (2.5 מיליון ₪, לרוב ב-Pillarisation או ערבויות בעלים), 35% Vendor Finance של הבעלים (1.75 מיליון ₪ תשלום על פני 5-7 שנים, בריבית 4-6%). הבעלים מקבל 65% במזומן בסגירה, השאר על פני שנים. תקופת ההחזקה של הבעלים בחברה תלויה במבנה - לרוב 2-3 שנים כיו'ר או יועץ.

חברת ייעוץ עם 4 מיליון ₪ מחזור, 1 מיליון EBITDA, צוות 8 איש כולל מנכ'ל ו-3 ראשי מחלקה. הבעלים בן 58, רצה לפרוש. מסלול M&A קלאסי דרש 12-18 חודש, ולא היו קונים אסטרטגיים ברורים. הציע ל-4 הבכירים MBO ב-3.5 מיליון ₪. מבנה: 500 אלף הון עצמי (4 מנהלים × 125K), 1.5 מיליון מבנק, 1.5 מיליון Vendor Finance על 6 שנים. הבעלים נשאר יועץ יום בשבוע במשך שנתיים. אחרי 6 שנים החזיר את כל הסכום + ריבית.

1) להציע ל-3-5 מנהלים בלי לבדוק אם הם באמת רוצים להיות בעלים - הרבה לא רוצים את הסיכון. 2) להעריך את העסק בגבול העליון - הצוות לא יכול לממן ויעזוב. עדיף 10-20% הנחה מ-M&A קלאסי. 3) לא לפזר בעלות בין מנהלים - 100% למנכ'ל אחד יוצר בעיה כשיתפטר. 4) Vendor Finance ללא בטחונות - אם החברה נכשלת אחרי MBO, הבעלים מאבד את ה-Vendor Finance.