1) מתנה הדרגתית: הבעלים נותן 5-10% מהמניות בכל שנה לילדים, מבחינה במס מקילה לעיתים. הילדים מתחילים בלי כסף וגדלים אט. 2) רכישה מבעלים: הילדים קונים את העסק מהבעלים תוך מימון פנימי (Vendor Finance), הבעלים מקבל כסף לפנסיה. 3) הסכם משפחה (Family Charter): כתב הסכמות בין כל בני המשפחה - מי שותף, מי מקבל שכר, איך מקבלים החלטות. שלוש הצורות יכולות לחיות יחד.

שלב 1 (שנים 1-2): הערכת מוכנות. האם היורש באמת רוצה? יש לו ניסיון מקצועי בחוץ? יש לו יכולות ניהול? שלב 2 (שנים 3-4): כניסה כעובד. היורש עובד בעסק כעובד רגיל, מקבל שכר שוק, לא מטופל מיוחד. שלב 3 (שנים 5-6): תפקיד ניהולי. ראש מחלקה או תפקיד אחריות. שלב 4 (שנים 7-8): מעבר בעלות הדרגתית. 5-10% מהמניות בשנה. שלב 5 (שנים 9-10): מנכ'ל בפועל, הבעלים יושב כיו'ר. רוב המקרים שצולחים את כל 5 השלבים מצליחים.

חברת ייצור משפחתית בישראל, אבא בן 62, ילד בן 32. אבא רצה לעבור לפנסיה. הילד עבד 10 שנים בחברה גלובלית גדולה לפני שהצטרף. שלב הצטרפות: 3 שנים כראש מחלקת תפעול. שלב מעבר: 5 שנים של מעבר בעלות 10% בשנה. הסכם משפחה כתוב עם בת אחות שלא בעסק - היא מקבלת 25% דיבידנד אבל לא משתתפת בניהול. אחרי 8 שנים: הילד מנכ'ל, אבא יו'ר 1 יום בשבוע, החברה צמחה ב-40%. ההשקעה בתכנון של 5-10 שנים שילמה את עצמה.

1) להניח שהילדים רוצים את העסק בלי לשאול - 60% מהמקרים הילדים מוכרחים על ידי הסבא ולא מצליחים. 2) להעביר בעלות לפני שהילד מוכן ניהולית - מתכון לחורבן העסק. 3) לא להסדיר חוץ-עוסקים (בני משפחה שלא בעסק) - מהווה מקור לסכסוכים על דיבידנדים. 4) להתעלם ממס מתנה - יכול להגיע ל-50% ללא תכנון נכון.