ככל שיש לך יותר ניסיון בתחום, יותר סביר שיש לך ביטחון יתר. למה? כי בעבר הצלחת ב-7 מתוך 10 פעמים, אז אתה מעריך 'אני יודע מה אני עושה'. אבל ה-3 הכישלונות נמחקו מהזיכרון, וכל מקרה חדש יחיד. תופעה מתועדת בקרב מנתחים בכירים, טייסים ותיקים, ויזמים סדרתיים. ה-FIRST פרויקט שלהם מצליח, ה-SECOND נכשל באותה גישה - והם לא מבינים למה. התשובה: הם בטוחים יותר ממה שמוצדק על ידי הנתונים.

מחקרים מראים שאנשים מעריכים את הסיכויים שלהם להצליח גבוה מהממוצע - גם בעמדות שבהן הם ממוצעים. 80% מהנהגים מאמינים שהם 'מעל הממוצע'. 70% מבעלי עסקים חדשים מאמינים שיצליחו - בפועל 50% נסגרים בתוך 5 שנים. הטיית האופטימיות הזו אינה אסון - היא הסיבה שאנשים בכלל פותחים עסק. הבעיה היא כשהיא מנהלת החלטות גדולות בלי איזון - 'הקמפיין הזה בטוח יחזיר', 'הסניף החדש יעבוד', 'העובד החדש יסתדר'.

יזם ישראלי הקים שירות תוכנה ל-B2B. הוא חשב: 'גיוס 3 לקוחות בחודש, 1,500 ש'ח לחודש לכל אחד, אחרי שנה אני ב-25,000 ש'ח MRR'. תוכנית סבירה - אם זה היה עובד כמצופה. בפועל: גיוס לקוח לקח 6 שבועות במקום שבועיים. churn היה 15% במקום 5%. אחרי שנה הוא היה ב-9,500 ש'ח MRR - לא 25,000. ההפרש: הוא לא הכפיל את ההערכות שלו. הפעולה הנכונה הייתה: לקחת את התכנית האופטימית ולחלק את ההכנסה ב-2.5, להכפיל את הזמן ב-2. אם זה עדיין מצדיק - אז הפרויקט תקף.

1. חוק הכפל-2 - כל הערכה שלך לזמן ועלות - תכפיל ב-2. אם הפרויקט עדיין מצדיק את עצמו ב-2X, הוא כדאי. 2. סטטיסטיקה של אחרים - לפני שתחזה את הזמן, חפש 3 מקרים דומים. אם בעלי עסק אחרים לקח להם 9 חודשים, יש סיכוי גדול שגם אצלך זה ייקח 9. 3. שאלת ההסתברות - 'מה הסיכוי שזה ייכשל?' אם התשובה האינסטינקטיבית שלך היא 'אפס', אתה בהטיית אופטימיות. בעולם האמיתי כל פרויקט עסקי חדש עם פחות מ-30% סיכוי כישלון - נדיר.