כדי לסווג החלטה, בחן 4 שאלות: 1) עלות לחזור אחורה - אם אצטרך להפוך, כמה זה יעלה? יותר מ-5% מהמחזור השנתי = חד-כיוונית. 2) זמן לחזור אחורה - אם אצטרך להפוך, כמה זמן? יותר מ-90 יום = חד-כיוונית. 3) נזק לקשרים - האם זה ישבור מערכת יחסים שתידרש לי בעתיד? אם כן = חד-כיוונית. 4) השפעה על המותג - האם זה ישפיע על תפיסת הלקוחות? אם כן ולא בצורה זמנית = חד-כיוונית. אם 3 או יותר אומרים 'כן' - זו דלת חד-כיוונית. אחרת - דו-כיוונית.

בזוס טוען שרוב בעלי העסק לוקחים יותר מדי זמן על החלטות Type 2 ופחות מדי זמן על Type 1. למה? כי אנחנו פוחדים מטעויות, וכל החלטה מרגישה גדולה. אבל אם 70% מההחלטות הן דו-כיווניות, האטה שלהן עולה לעסק זמן יקר. הרעיון: על Type 2 - תהיה מהיר, גם אם תטעה. תלמד מהר. על Type 1 - תהיה איטי, אפילו אם זה מרגיש לא נכון. כי אם תטעה - אין דרך חזרה.

בעל חדר כושר במחזור של 110,000 ש'ח בחודש שקל שתי החלטות: 1) להוסיף תמחור חברות חודשית מוזלת (250 ש'ח במקום 320). 2) לעבור למבנה אחר (חוזה 5 שנים). ניתוח: החלטה 1 - דו-כיוונית. אם זה לא יעבוד, אפשר להעלות חזרה תוך 60 יום, להודיע ללקוחות, לחזור למודל הקיים. עלות: נמוכה, נזק למוניטין: קטן. שווה לנסות מהר. החלטה 2 - חד-כיוונית. חוזה 5 שנים, פינוי מבנה קיים, פיקדון, התאמות. אם מתחרטים - 350,000 ש'ח לפחות. עלות גבוהה, זמן ארוך, אי-הפיכה כלפי המשכיר. הוא טיפל בהן הפוך: דחה את ההחלטה הזולה ב-3 חודשים, רץ למבנה ב-3 שבועות. ההפך הנכון.

1. לסווג הכל כ-Type 1 - בעל עסק זהיר נוטה לראות כל החלטה כקריטית. זה משתק. רוב ההחלטות באמת ניתן להחזיר. 2. לסווג Type 1 בטעות כ-Type 2 - 'אנסה ואראה' עובד למחיר חבילה - לא עובד לחתימת חוזה 5 שנים, גיוס שותף, או כניסה לקטגוריה חדשה. 3. לדחות החלטות Type 2 - 'אני אחשוב על זה עוד שבוע'. שבוע על החלטה הפיכה זה בזבוז זמן. אם זה דו-כיווני, תחליט תוך 24-48 שעות, תפעל, ותראה תוצאה.