לאשר פריסה - כשהלקוח בעל היסטוריה טובה (3+ פעמים שילם בזמן), כשהסיבה לאיחור היא חד-פעמית ונחזקת (התראה רשמית מהבנק, מחלה, אירוע משפחתי), וכשהסכום הוא כזה שאתה עומד באובדן זמני. לסרב פריסה - כשהלקוח כבר ביקש פריסה בפעם הקודמת, כשהסיבה היא 'אין לי כסף' בלי הוכחה, כשהלקוח מסרב להעמיד ערב, וכשהסכום קטן (פחות מ-15,000 ש״ח) - שם פריסה לא משתלמת. הפריסה היא פרס - לא דיפולט. אם נאמר 'כן' לפריסה לכל מי שמבקש, הלקוחות לומדים לבקש.

החוק הישראלי קובע ריבית פיגורים שונה למקרים שונים. ריבית פיגורים סטטוטורית (ללא הסכם) - שיעור הריבית של ה-IRS, סביב 4% שנתי כיום. ריבית פיגורים בהסכם - עד 12% שנתי לעסקים, או 'ריבית בשוק' (כיום 6-8% שנתי). ריבית מקסימלית בחוק (חוק חוזה הריבית) - 18% שנתי. נוסחת החישוב - (סכום החוב × אחוז שנתי × מספר ימים) / 365 = ריבית פיגורים. דוגמה - חוב 50,000 ש״ח, 60 יום איחור, ריבית 12% שנתי = (50,000 × 12% × 60) / 365 = 986 ש״ח. אסור לעלות על 18% גם בהסכם - זה פסיק החוק.

הסכם פריסת חוב - לקוח X חב לחברה Y סך 45,000 ש״ח כולל ריבית פיגורים מצטברת. הצדדים מסכימים על פריסת התשלום ב-3 תשלומים שווים של 15,000 ש״ח כל אחד, בתאריכים 15/06, 15/07, 15/08. כל איחור בתשלום מהתשלומים יחשב כהפרה יסודית, ויביא לתשלום מיידי של מלוא היתרה הפתוחה. ערב אישי - לחתום [שם הבעלים האישי + תעודת זהות] - מבטיח באופן אישי את התשלום. כל הפרה תועבר ישירות לטיפול עורך דין. החתימה למטה מהווה התחייבות מלאה. תאריך + 2 חתימות + ערב.

טעות 1 - להסכים לפריסה בעל פה. בלי חתימה בכתב, אין כלום. גם אם הלקוח שילם 2 תשלומים והפסיק - בלי ההסכם הכתוב, ההסלמה המשפטית קשה הרבה יותר. חובה הסכם חתום ערב הפריסה הראשונה. טעות 2 - לא להוסיף ערב אישי בסכומים מעל 30,000 ש״ח. בלי ערב, אם החברה פושטת רגל - אין למי לפנות. עם ערב אישי - גם אם החברה קרסה, יש ערב שאחראי באופן אישי. טעות 3 - לאשר פריסה ארוכה מ-6 חודשים. פריסות ארוכות מובילות ל-30%+ פנייה לעורך דין. הסטטיסטיקה ברורה.